מדוע אנו סופרים את ספירת העומר?
החל
מהלילה השני של חג הפסח ועד הלילה שלפני חג
השבועות, אנו מקיימים מצוה מיוחדת בשם "ספירת העומר". התורה מצוה אותנו לספור
בכל שנה ושנה, שבעה שבועות שלמים, בסה"כ 49 יום, ועם תומם אנו חוגגים את חג ה"שבועות".
בזמן
בית המקדש, בתום ספירת העומר היו מביאים אל המקדש מנחת תבואה מיוחדת. את המנחה היו
מניפים מעלה ומטה ולארבע רוחות השמים, לסמל את נוכחותו של הבורא בכל קצוות העולם.
מדוע
אנו סופרים ימים אלו?
ספירת
העומר ממחישה את התרגשותנו לקראת מתן תורה בחג השבועות.
מצוות
התורה אינן היסטוריה בלבד; הן מהוות עבורנו שיעור בחיי היום-יום. אנו רואים את התורה
כאילו ניתנה בכל יום מחדש, ומתייחסים אל מצוותיה במרץ המתאים.
כך,
עלינו להפיק את המסר המתאים מספירת העומר. עלינו להקדיש תקופת זמן זו לגדילה והשתפרות.
התורה לא מאפשרת לנו לנוח על זרי דפנה; היא תובעת לקבוע לעצמנו מטרות, ולשאוף להגשים
מטרות אלו.
את הצמיחה
בתקופה זו ניתן להשוות למרוץ מרתוני. אנו קובעים לעצמנו יעדים, ומנסים להשתפר בכל יום.
אנו מביטים לתוך לבנו, ומנסים לתקן את התכונות השליליות שבתוכנו. אם מעשי חסד מהווים
אתגר עבורנו, עלינו להשתדל להרבות במעשי צדקה; אם תכונה חיובית אחרת מהווה אתגר, עלינו
לשפר אותה.
איך דמותו של רבי עקיבא קשורה
לל"ג בעומר?
ל"ג בעומר קשור למעשי הגבורה של הלוחמים
במרד בר-כוכבא נגד
הרומאים בשנים 132 עד 135 לספירה.
הלחימה של בר-כוכבא ושל חייליו היא סמל
לגבורה וללחימה למען
עצמאותו של עם ישראל. רבי עקיבא היה מתומכיו המוצהרים
של בר-כוכבא.
על-פי המסופר בתלמוד, מתו תלמידיו של רבי
עקיבא במגפה בימים שאחרי
חג הפסח – ימי ספירת העומר. בל"ג בעומר
עצרה המגפה.
השיר "רבי עקיבא" בביצוע רבקה זוהר:
רבי עקיבא
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: מוני אמריליו
רבי עקיבא איש צנוע
היה רועה בין הרועים
את עדרי כלבא שבוע
עד שנתו הארבעים
ראתה אותו רחל
בתו של כלבא שבוע
ראתה אותו רחל
והוא מעולה וצנוע
אמרה לו רחל בחשאי
קח אותי לאישה
בתנאי שתקדיש זמנך
ללימוד התורה הקדושה
רבי עקיבא....
והיו גרים במתבן
בגורן אחד לא ידוע
זוג אחד פשוט ללא שם
שהיה מעולה וצנוע
ובבוקר היה מלקט
התבן מתוך שערה
אמרה לו רחל - תהיה אהובי
גדול בתורה
רבי עקיבא....
קם הרב ונסע לבירה
לגמוע תורה כמבוע
ושם בגורן נשארה
ביתו של כלבא שבוע
ומקץ עשרים שנה
כאשר הלבין שערה
שב בעלה לביתו
והוא גדול בתורה
רבי עקיבא...
חזר הרב לביתו
וכל נפשו געגוע
חזר הרב אל אשתו
בתו של כלבא שבוע
הדפוה משם תלמידיו
אמרו לה סורי אשה
אמר הרב - הניחוה
כי היא תורתי הקדושה
רבי עקיבא....
רבי עקיבא ורחל
רַ' עֲקִיבָא רוֹעֶה שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ היה.
רָאֲתָה
רָחֵל בִּתּוֹ שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ שֶׁהוּא צָנוּעַ וּמְעֻלֶּה,
אָמְרָה לוֹ: אִם אֶתְקַדֵּשׁ לְךָ תֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ?
אָמַר לָהּ: הֵן.
נִתְקַדְּשָׁה לוֹ בְּצִנְעָה.
שָׁמַע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְהִדִּירָהּ הֲנָאָה מִכָּל נְכָסָיו.
הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְרַ' עֲקִיבָא.
בִּימוֹת הַחֹרֶף הָיוּ יְשֵׁנִים בְּמַתְבֵּן, הָיָה מְלַקֵּט תֶּבֶן מִתּוֹךְ
שַׂעֲרוֹתֶיהָ.
אָמַר לָהּ: אִלְמָלֵי הָיָה בְּיָדִי הָיִיתִי נוֹתֵן לָךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב.
בָּא אֵלִיָּהוּ וְנִדְמָה לָהֶם כְּבֶן אָדָם וְקָרָא עַל
הַפֶּתַח
וְאָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי קְצָת תֶּבֶן, שֶׁאִשְׁתִּי יָלְדָה
וְאֵין לִי בְּמָה לְהַשְׁכִּיבָהּ.
אָמַר רַ' עֲקִיבָא לְאִשְׁתּוֹ: רְאִי אָדָם זֶה, שֶׁאֲפִילּוּ
תֶּבֶן אֵין לוֹ.
אָמְרָה לוֹ: לֵךְ וּלְמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
הָלַךְ וְיָשַׁב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
לִפְנֵי רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ.
לְסוֹף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָמַד וְחָזַר לְבֵיתוֹ וְהֵבִיא
עִמּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים.
יָצְאוּ הַכֹּל לִקְרָאתוֹ.
שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְיָצְאָה אַף הִיא לִקְרָאתוֹ.
אָמְרוּ לָהּ הַשְּׁכֵנוֹת: שַׁאֲלִי לָךְ בְּגָדִים וְלִבְשִׁי וְהִתְכַּסִּי.
אָמְרָה לָהֶן: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ
יכיר
אותי גם בלא בגדים נאים
כְּשֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ נָפְלָה עַל פָּנֶיהָ וְהָיְתָה
מְנַשֶּׁקֶת רַגְלָיו.
דְּחָפוּהָ תַּלְמִידָיו.
אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּהָ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא.
שָׁמַע אָבִיהָ שֶׁאָדָם גָּדוֹל בָּא לָעִיר.
אָמַר: אֵלֵךְ אֶצְלוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיַּתִּיר נִדְרִי.
בָּא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: אִלְמָלֵי יָדַעְתָּ שֶׁיְּהֵא אָדָם גָּדוֹל
הָיִיתָ מַדִּירָהּ?
אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד, אֲפִילּוּ הֲלָכָה אַחַת.
אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא.
נָפַל עַל פָּנָיו וּנְשָׁקוֹ לְרַ' עֲקִיבָא עַל רַגְלָיו וְנָתַן
לוֹ חֲצִי מָמוֹנוֹ.
הפרשנות של עמית
עסיס:
איזו מין אהבה זאת?
הסיפור על רבי עקיבא
ואשתו זכה לעיבודים רבים לאורך מאות שנים בתור מופת של אהבה רומנטית ושל חיים למען ערך
משותף. הסיפור שלפנינו משלב פרטים משני עיבודים של הסיפור בתלמוד הבבלי. הסיפור
מעמיד דגם של זוגיות שאינה הזוגיות המוכרת והנפוצה, ואולם נדמה שדווקא בשל כך היא
מושכת את עין הקורא בתור דגם מרתק ודוחה כאחד של זוגיות שאיננה עומדת על הקִרבה
בין בני הזוג אלא דווקא על הריחוק ביניהם; ריחוק היוצר קִרבה מסוג אחר.
הסיפור מתחיל ביזמת
בתו של כלבא־שבוע, הידוע בתור אחד מעשירי ירושלים, המבקשת להיות בת זוגו של רבי
עקיבא על מנת שילך לבית המדרש. רחל היא הדמות הפעילה המניעה את מהלכי הסיפור ואילו
פעילותו העיקרית של עקיבא היא בדיבור שבא לפרש את המצב שהם שרויים בו.
שני
מימדים של זוגיות
הסיפור מעמת שני
ממדים של הזוגיות: החיים המשותפים בפועל והשותפות בעולם הערכי שהחיים מוקדשים לו.
יזמתה של רחל מכוונת לזוגיות של ערך משותף הבא על חשבון החיים המשותפים: היא אינה
מבקשת להתקדש לעקיבא על מנת לבנות אתו בית אלא על מנת שיצא מן הבית וילך לבית
המדרש. היא מבקשת ממנו להתקדש לו על מנת שהוא יקדיש את עצמו לתורה ולא על מנת
לחיות אתו. כלומר, להתקדש שלא על מנת להיכנס אתו לבית אלא דווקא על מנת שעקיבא ילך
לבית אחר – לבית המדרש. קידושיה של רחל אינם מובילים לבניית בית אלא דווקא להדרתה
מן הבית – מבית אביה – ולמגורים במתבן.
רחל יצרה דגם של
זוגיות בלא בית, היא איננה מקבלת את המגורים המשותפים ודורשת מעקיבא לעמוד
בדיבורו: לעזוב את ה'בית' וללכת לבית המדרש.
בסצנה הבאה רחל שרויה
במצב כלכלי קשה כל כך עד שאין לה מה ללבוש כדי להלום את מעמד בואו של אדם חשוב
כרבי עקיבא. כמו השכנות, גם תלמידיו של רבי עקיבא אינם רואים בעין יפה את התקרבותה
של אישה דלה לרב הגדול. לכאורה היא נמצאת במצב של חוסר כול ובמצב חברתי דחוי,
ואולם הכרתו של רבי עקיבא בחובו כלפיה מהפכת את התמונה. בדבריו הוא מציג אותה
כבעלת רכוש רב: "שלי ושלכם – שלה הוא". הסיפור מסתיים בכך שכלבא־שבוע
עצמו, המייצג עולם ערכים כלכלי־מעמדי, מכיר בעושר הזה. כמו בתו, גם הוא מנשק את
רגליו של רבי עקיבא. ואולם הוא נותן לרבי עקיבא מנכסיו החומריים, ואילו בפגישה בין
רבי עקיבא לרחל רבי עקיבא הוא ה'נותן' לרחל את 'נכסי' תורתו בכך שהוא מכריז שהם
'שלה'.
שותפות
עד כדי פרידה
הסיפור מעמיד אפוא
חלופה למושגים של קרבה זוגית ורכוש רוחני. הרכוש הרוחני אינו נתפס בתור רכושו של מי שמחזיק בו אלא
בתור רכושו של מי שמאפשר אותו כשהוא מרפה מאחיזתו; והקרבה הזוגית אינה מוצגת בתור
הידבקות בנוכחותו של הזולת, אלא דווקא בתור האומץ להרפות ולאפשר לזולת להיעדר.
בכל זוגיות יש ממד של שותפות רעיונית, רצון 'רומנטי' משותף לייחד את החיים לשם
משהו גדול מהם. נראה שהדגם המוצג כאן מותח את הרצון הזה עד הקצה, עד המקום שבו
ההתקדשות לשם העניין המשותף באה על חשבון החיים היום־יומיים המשותפים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה