29.6.17 - מיכל ג.
שמעון פרס 2016-1923
נאום חייו / פרשת השבוע (ניצבים), החלק היומי / סיון רהב מאיר:
לדעתי, זהו נאום חייו של שמעון פרס ז"ל. ב-2010, ביום השואה הבינלאומי, הוא הוזמן לנאום בעברית, מול הפרלמנט הגרמני: "במורשתנו ישנה תפילה עתיקה שאומרים על מי שנפטר. על נרצחי השואה, לא הספיקו לומר אותה: יתגדל ויתקדש שמא רבא..." פתח פרס בקדיש, והמשיך: "סבי הרב צבי מלצר, איש נאה ונשוא פנים, היה המורה והמחנך שלי. הוא לימדני תורה. אני רואה אותו כעת למול עיניי, בלובן זקנו, בגבותיו השחורות, עטוף טלית, בתוך קהל המתפללים בבית הכנסת, בעיירת הולדתי, וישניבה שבבלרוס. הצטנפתי אז בשולי טליתו והאזנתי ברטט לקולו הערב והצלול. קול זה מהדהד גם כעת באוזניי", המשיך פרס וקולו נסדק מול חברי הפרלמנט הגרמנים. "אני רואה אותו כעת מולי, בתפילת 'כל נדרי' של יום הכיפורים, בשעה וברגעים שבהם לפי אמונתנו, נקבע בהם על ידי בורא עולם מי לחיים ומי למוות. אני זוכר אותו עומד בתחנת הרכבת שהסיעה אותי, ילד בן 11, מן העיירה, בדרכי לארץ ישראל. אני חש את חיבוקו הנרגש. אני זוכר את המילים האחרונות ששמעתי מפיו. את הציווי: 'ילדי, תמיד תישאר יהודי'. הרכבת צפרה, ואני צפיתי בסבי מבעד לחלון עד שדמותו נעלמה מאחור. זו הייתה הפעם האחרונה. כשהגיעו הנאצים לוישניבה הם ציוו על כל בני הקהילה להתאסף בבית הכנסת. סבי צעד בראש, עטוף באותה טלית שבתוכה התכרבלתי כילד, והמשפחה עימו. הדלתות ננעלו מבחוץ ואש הוצתה במבנה העץ. מכל הקהילה נותר רק רמץ עשן. איש לא שרד. מכובדי, השואה מעלה שאלות נוקבות על תהומות הנפש של האדם. מהיום שבו קם העם היהודי, אנחנו מצווים: לא תרצח. ואהבת לרעך כמוך. בקש שלום ורדפהו. בכל המצבים, בכל המקומות. את היהודי התם הזה, המאמין בציוויים האלה, אני רואה כעת שוב לנגד עיני, בדמות סבי הטוב, הישר, היקר באדם. הנאצים ניסו להופכו ללא-אדם. הם שרפו אותו ואת אחיו בעודם בחיים. האש שרפה את גופם, אבל רוחם נותרה. אני מודה לאל עליון שקמו עמים והכריעו את הטירוף, את הרשע ואת האכזריות. עמנו התאסף מהתפוצות, רוב העם היהודי מצוי היום בישראל, אנחנו המדינה היחידה באזור שבניה וילדיה מדברים באותה לשון עתיקה שהייתה בפינו גם לפני למעלה משלושת אלפים שנה – הלשון העברית, לשון התנ"ך. ההיסטוריה היהודית מוסיפה לנוע בשני ערוצים מקבילים: הערוץ המוסרי, המנוסח בעשרת הדברות, המסמך שנמסר לנו לפני כ-3500 שנים ושלא היה צורך לשנות את תוכנו ואת סגנונו עד היום הזה. הוא הפך להיות למסד המורשת והתרבות המערבית. והערוץ המדעי, החושף רזים וצפונות, ומשנה את חיינו. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא שעת חינוך, שעת תקווה. פתחתי בקדיש, ואסיים בתקווה: עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. תודה לכם". |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה