22.4.17 נתי שטרן:
שלום לכולם
את מפגש הבוקר המוצע פה ניתן לקיים בכל השכבות (בהתאמות לפי הגיל, כמובן) למעט בשכבה י', ששם הוא הועבר או יועבר על ידי בימים הקרובים כמערך שיעור שלם במסגרת לימודי ההשכלה הכללית.
בתוך כל הדיון הצעקני, הלא תמיד מובן ובדרך כלל חסר ההיגיון על תאגיד השידור, שמאפיין את החודשים האחרונים, אני מוצא שיש מקום להבין במה מדובר ומדוע, למעשה, הנושא כה חשוב ואפילו קריטי: במסגרת הזמן הקצר שעומד לרשותנו אי אפשר ולא צריך לרדת לפרטים ולכן מוצעת כאן מסגרת מאוד מצומצמת ולא מעמיקה, שעיקרה העברת מידע רלוונטי ואובייקטיבי לתלמידים וזאת נקודה טובה להתחיל ממנה, משום שזהו עיקר תפקידו של השידור הציבורי בחברה דמוקרטית.
נקודת המוצא הערכית והמעשית להבנת הנושא כולו היא ההבנה העקרונית שהמדינה הדמוקרטית שייכת לאזרחיה. בדמוקרטיה מתוקנת הציבור והאזרחים הם הריבון- לא השליט ולא הממלכה. הריבונות הזאת באה לידי ביטוי בכך שהציבור נדרש לקבל החלטות על נושאים ערכיים מרכזיים ושותף לקביעת מדיניות וסדרי עדיפויות. אלה באים לידי ביטוי באמצעות שותפות של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות בתחום הארצי והמקומי- בחירות, משאלי עם, יוזמות "שיתוף ציבור", הפגנות ועצרות, עצומות, גילויי דעת, עמותות וארגונים, העברת ביקורת וכו'. כל אלה ושותפות בתהליכי קבלת ההחלטות מחייבים יכולת של האזרח להפעיל שיקול דעת ולגבש לעצמו עמדה מבוססת ומנומקת. כדי שזה יקרה הציבור חייב לקבל נגישות בלתי מוגבלת למידע רלוונטי. התקשורת היא המקור הכמעט בלעדי למידע זה. ככלל ניתן לסווג את התקשורת לשלושה סוגים: ציבורית, מסחרית ומגויסת. התקשורת המסחרית (במקרה שלנו ערוצים 10, 2, 24 ומרבית העיתונים) היא כמובן תקשורת לגיטימית, אך היא מופעלת גם ובעיקר מתוך שיקולים כלכליים. לכן נמצא בשידור המסחרי מסרים פרסומיים (גלויים וסמויים) ולמרות מאמצים ראויים בדרך כלל, לעולם ירחף מעליה ספק הנאמנות במקרה של קונפליקט בין האינטרס של המפרסם לבין האינטרס הציבורי. דברים אלה אמורים שבעתיים לגבי התקשורת המגויסת (ישראל היום, ערוץ 20, ערוץ 7, ערוצי רדיו מגזריים, עיתונות חרדית ויש שיוסיפו גם את המגזין "מקור ראשון").
מכאן, שנדרש גורם אובייקטיבי, מקצועי וחסר פניות שיספק לציבור את המידע, מבלי שספק הנאמנות, היושרה ושיקולי פרנסה והישרדות כלכלית יעיבו על מהימנות המידע. זהו אחד משני תפקידיו המרכזיים של השידור הציבורי. שידור ציבורי קיים בכל מדינה דמוקרטית, ואם כי ישנם מודלים שונים להפעלתו ולמקורות התקציב שלו, העיקרון הוא שהוא ממומן על ידי מסים ציבוריים. המודל הנחשב ביותר וגם הראשון בהיסטוריה של שידור ציבורי הוא ה BBC הבריטי, על שלל ערוצי הטלוויזיה והרדיו שלו. המודל הבריטי הועתק במידה רבה במדינות סקנדינביה. שידור ציבורי המבוסס על קהילות קיים בארצות הברית והוא אינו חלק מהשלטון הפדרלי.
הכפפת השידור הציבורי לרגולציה ממשלתית ולפיקוח על התכנים, עלולה בהחלט ליצור עיוות מטריד מאוד של הזכות הבסיסית של הציבור לדעת ולהחליט החלטה עצמאית. כאשר המידע שמגיע לציבור אינו אובייקטיבי, מועבר בצורה מגמתית, חלקי או מצונזר מטעמים של טובת השלטון או הסמוכים לשולחנו, איכות ותקפות ההחלטה או העשייה הציבורית נפגמות באופן מהותי ומוטה. זאת לא דמוקרטיה (אלא אם נחשיב את תורכיה ורוסיה למדינות דמוקרטיות). בדמוקרטיה מסודרת, כאשר נציגי הציבור נבחרים על ידו על סמך מעשיהם ומחדליהם, יש לפוליטיקאים חשש מהתקשורת האובייקטיבית ולכן יש בעצם קיומה כדי להשפיע על שאיפתם להיטיב עם האזרחים ולהיות נאמנים למצעם.
פוליטיקאים וממשלה דמוקרטיים, שמבינים את הערכים והעקרונות עליהם מושתתת מדינה דמוקרטית לא יכולים לאהוב את השידור הציבורי שחושף אותם ואת מחדליהם לעין הביקורת הציבורית, אבל חייבים להתעלות מעל הסלידה והחששות הללו, מה שבפירוש לא קורה במדינת ישראל בחודשים האחרונים. זכורה אמירתה של השרה מירי רגב "בשביל מה צריך תאגיד אם אי אפשר לשלוט בו?!" העובדה שדבריה לא זכו לתגובה הולמת משורות השלטון היא מטרידה מאוד.
לסיום אוסיף שתפקידו השני של השידור הציבורי הוא לוודא שהתכנים המועברים יהיו מגוונים ולא יכללו רק את המכנה המשותף הבינוני ומטה, שבאופן טבעי גורר יותר רייטינג שמשמעותו יותר כסף מפרסומות. מהיותו אדיש לשיקולי רייטינג, שידור ציבורי יכול וצריך ליצור ולשדר תכנים דוקומנטריים, אומנותיים, דרמטיים ואחרים שמקומם נפקד מאוד מהשידור המסחרי.
לשימושכם, אם תרצו.
יום טוב
נתי
את מפגש הבוקר המוצע פה ניתן לקיים בכל השכבות (בהתאמות לפי הגיל, כמובן) למעט בשכבה י', ששם הוא הועבר או יועבר על ידי בימים הקרובים כמערך שיעור שלם במסגרת לימודי ההשכלה הכללית.
בתוך כל הדיון הצעקני, הלא תמיד מובן ובדרך כלל חסר ההיגיון על תאגיד השידור, שמאפיין את החודשים האחרונים, אני מוצא שיש מקום להבין במה מדובר ומדוע, למעשה, הנושא כה חשוב ואפילו קריטי: במסגרת הזמן הקצר שעומד לרשותנו אי אפשר ולא צריך לרדת לפרטים ולכן מוצעת כאן מסגרת מאוד מצומצמת ולא מעמיקה, שעיקרה העברת מידע רלוונטי ואובייקטיבי לתלמידים וזאת נקודה טובה להתחיל ממנה, משום שזהו עיקר תפקידו של השידור הציבורי בחברה דמוקרטית.
נקודת המוצא הערכית והמעשית להבנת הנושא כולו היא ההבנה העקרונית שהמדינה הדמוקרטית שייכת לאזרחיה. בדמוקרטיה מתוקנת הציבור והאזרחים הם הריבון- לא השליט ולא הממלכה. הריבונות הזאת באה לידי ביטוי בכך שהציבור נדרש לקבל החלטות על נושאים ערכיים מרכזיים ושותף לקביעת מדיניות וסדרי עדיפויות. אלה באים לידי ביטוי באמצעות שותפות של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות בתחום הארצי והמקומי- בחירות, משאלי עם, יוזמות "שיתוף ציבור", הפגנות ועצרות, עצומות, גילויי דעת, עמותות וארגונים, העברת ביקורת וכו'. כל אלה ושותפות בתהליכי קבלת ההחלטות מחייבים יכולת של האזרח להפעיל שיקול דעת ולגבש לעצמו עמדה מבוססת ומנומקת. כדי שזה יקרה הציבור חייב לקבל נגישות בלתי מוגבלת למידע רלוונטי. התקשורת היא המקור הכמעט בלעדי למידע זה. ככלל ניתן לסווג את התקשורת לשלושה סוגים: ציבורית, מסחרית ומגויסת. התקשורת המסחרית (במקרה שלנו ערוצים 10, 2, 24 ומרבית העיתונים) היא כמובן תקשורת לגיטימית, אך היא מופעלת גם ובעיקר מתוך שיקולים כלכליים. לכן נמצא בשידור המסחרי מסרים פרסומיים (גלויים וסמויים) ולמרות מאמצים ראויים בדרך כלל, לעולם ירחף מעליה ספק הנאמנות במקרה של קונפליקט בין האינטרס של המפרסם לבין האינטרס הציבורי. דברים אלה אמורים שבעתיים לגבי התקשורת המגויסת (ישראל היום, ערוץ 20, ערוץ 7, ערוצי רדיו מגזריים, עיתונות חרדית ויש שיוסיפו גם את המגזין "מקור ראשון").
מכאן, שנדרש גורם אובייקטיבי, מקצועי וחסר פניות שיספק לציבור את המידע, מבלי שספק הנאמנות, היושרה ושיקולי פרנסה והישרדות כלכלית יעיבו על מהימנות המידע. זהו אחד משני תפקידיו המרכזיים של השידור הציבורי. שידור ציבורי קיים בכל מדינה דמוקרטית, ואם כי ישנם מודלים שונים להפעלתו ולמקורות התקציב שלו, העיקרון הוא שהוא ממומן על ידי מסים ציבוריים. המודל הנחשב ביותר וגם הראשון בהיסטוריה של שידור ציבורי הוא ה BBC הבריטי, על שלל ערוצי הטלוויזיה והרדיו שלו. המודל הבריטי הועתק במידה רבה במדינות סקנדינביה. שידור ציבורי המבוסס על קהילות קיים בארצות הברית והוא אינו חלק מהשלטון הפדרלי.
הכפפת השידור הציבורי לרגולציה ממשלתית ולפיקוח על התכנים, עלולה בהחלט ליצור עיוות מטריד מאוד של הזכות הבסיסית של הציבור לדעת ולהחליט החלטה עצמאית. כאשר המידע שמגיע לציבור אינו אובייקטיבי, מועבר בצורה מגמתית, חלקי או מצונזר מטעמים של טובת השלטון או הסמוכים לשולחנו, איכות ותקפות ההחלטה או העשייה הציבורית נפגמות באופן מהותי ומוטה. זאת לא דמוקרטיה (אלא אם נחשיב את תורכיה ורוסיה למדינות דמוקרטיות). בדמוקרטיה מסודרת, כאשר נציגי הציבור נבחרים על ידו על סמך מעשיהם ומחדליהם, יש לפוליטיקאים חשש מהתקשורת האובייקטיבית ולכן יש בעצם קיומה כדי להשפיע על שאיפתם להיטיב עם האזרחים ולהיות נאמנים למצעם.
פוליטיקאים וממשלה דמוקרטיים, שמבינים את הערכים והעקרונות עליהם מושתתת מדינה דמוקרטית לא יכולים לאהוב את השידור הציבורי שחושף אותם ואת מחדליהם לעין הביקורת הציבורית, אבל חייבים להתעלות מעל הסלידה והחששות הללו, מה שבפירוש לא קורה במדינת ישראל בחודשים האחרונים. זכורה אמירתה של השרה מירי רגב "בשביל מה צריך תאגיד אם אי אפשר לשלוט בו?!" העובדה שדבריה לא זכו לתגובה הולמת משורות השלטון היא מטרידה מאוד.
לסיום אוסיף שתפקידו השני של השידור הציבורי הוא לוודא שהתכנים המועברים יהיו מגוונים ולא יכללו רק את המכנה המשותף הבינוני ומטה, שבאופן טבעי גורר יותר רייטינג שמשמעותו יותר כסף מפרסומות. מהיותו אדיש לשיקולי רייטינג, שידור ציבורי יכול וצריך ליצור ולשדר תכנים דוקומנטריים, אומנותיים, דרמטיים ואחרים שמקומם נפקד מאוד מהשידור המסחרי.
לשימושכם, אם תרצו.
יום טוב
נתי
